אמנות הזליג' והמוקרנה באמנות העיצוב המרוקאית 

העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו

ד"ר יגאל בןנון

אמנות הרישום הגאומטרי

הרישום הגאומטרי השיטתי הוא הציר עליו סובבת אמנות העיצוב באדריכלות המגרביתאיברית. תורה זו מקורה במסורת האיסלמית שירשה את הידע המדעי של תרבויות יוון וביזנץ. בנוסף ניזונה מסורת זו מן האיסור שגזרו עליהם המוסלמים לתאר חזותית דמויות אנוש המתחרות עם מעשה הבריאה. "היזהרו מתיאור הבורא ומעשה בריאתו. אל תציירו עצים, פרחים או טבע דומם, כי ביום הדין, היצורים המצוירים יבואו לבקש מיוצריהם להפיח בהם נשמה. ובהעדר אפשרות לרצותם, הציירים יסבלו מיסורי אש הגהינום". כך נאמר בחדית אלבוח'רי (מסורות המיוחסות לנביא מוחמד שחוברו בשנת 558), זאת, למרות שבקוראן עצמו אין זכר לאיסור זה.

גזירה זו נשמרה בקפדנות במהלך הדורות וחייבה את אמני ספרד המוסלמית והמגרב לבטא את אמירתם האמנותית באמצעות יצירות מופשטות בעלות חוקים נוקשים ומבנים סטרוקטוראליים מורכבים. ההפשטה של אמני העיצוב האדריכלי באה לידי ביטוי לא רק בהעדר דמויות אנוש בציור ובפיסול אלא אף באיסור כל ייצוג ברוח הראליזם. העדרה של הדמות הגשמית יצרה את השאיפה אל הנשגב השמימי כביטוי לגדולתו של האל שאין לו גוף ולא דמות הגוף.

ברור שהחיפוש האובססיבי אחר צורות גאומטריות מפותלות אינו הצטעצעות צורנית לשמה אלא ביטוי למושגים שתכליתם לשקף את עיקרי האמונה באחדות האלוהית, ואת מורכבותו של מושג המבנה האטומי של הקוסמוס. המופשט הגאומטרי באדריכלות המגרבית הוא בעל משמעויות סימבוליות ומושגיות המעוגנות באמונות ממסורות תרבותיות מגוונות. מבחינה זו האמנות הנוצרית של ימי הביניים היא היפוכה הגמור של התפיסה המוסלמית במגרב. בוני הכנסיות לא זו בלבד שלא בחלו בתיאורים פלסטיים מפורטים של חיי ישו ואימו, אלא כלל לא היו מודאגים מן האנכרוניזם ההיסטורי שכרוך בתאורה החזותי של בני המשפחה מנצרת הגלילית, כאילו הם חיים בסביבה התרבותית גאוגרפית בת זמנם של ציירי ופסלי הכנסיות באירופה.

המעלם (רב אמן) המגרבי פיתח סוגה אמנותית יחודית ששירתה את סביבתו הדתיתתרבותית ואיפשרה לו לבטא את יראת בוראו בדרכים האופטימליות שעמדו לרשותו ובכך הפך את מיגבלותיו הדתיות ליתרון יחסי. כך ניתן להבין בהמשך סוגיות כגון יחסי פניםחוץ במבנה האדריכלי, הפשטות של החזות החיצונית, הדלות של פירטי הריהוט, השימוש באפיגרפיה, ההתעמקות האובססיבית בטכניקות הפסיפס ועוד. הבית המגרבי כמו גם חלק מן המבנים הציבוריים הם אטומים כלפי הצופה בהם מבחוץ. כל הדרם ותפארתם מופנה כלפי פנים ומתגלה רק לעיניו של מי שהורשה על ידי הבעלים להכנס כאורח פנימה. לצופה מבחוץ לא נותרה מכל המבנה אלא דלת הכניסה, שגם היא לרוב אינה מנקרת עיניים, וקירות חלקים ומסויידים בסיד צבעוני בפשטות מופגנת. הניגוד בין הצניעות החיצונית לבין הפאר שעתיד להתגלות לנכנס פנימה רק מגביר את תחושת האינטרוורטיות, האינטימיזם והמיסתורין.

אולם פשטות החזות החיצונית אינה אלא הכנתו הנפשית של האורח לאוורית הרוגע, השקט להם זקוק הצופה כדי לרכז את כל תשומת ליבו במרכיבי היצירה הגאומטרית, במקצב צורותיה ובהרמוניית גווניה. לא מעטים הצופים המעידים על כך שצפיה ממושכת בעיטורים המופשטים מכניסה אותם למצב מדיטטיבי. אף כאן עקרונות האדריכלות האירופית על סיגנונותיה השונים המחצינים את ההדר והמיומנויות בחזית החיצונית, עומדים בניגוד גמור למאמצים שהקדישו אדריכלי המגרב בפרטים העיצוביים של החלקים המופנים כלפי פנים. הפגנת הכוח של האדריכל המגרבי לא מתבטאת בצורתו של המבנה אלא בצורת הטיפול במשטחיו האנכיים והאופקיים עד כדי כיסוי כל חלק בכתליו מבלי להשאיר שטחים חפים מעיטור.

כך משתלבים באופן הרמוני כיסויי הרצפות משיש, עם משטחי הזליג', המכסים את החלקים התחתונים של הכתלים, ומעליהם שטח נרחב מכוסה סטוקו ורדרד, ומפוסל לפרטים כמראה תחרה. מעל לשטח הגבס, על התקרות, המשקופים הדלתות והחלונות, ציורי פרחים מסולסלים ומסוגננים על עץ ארז. בקמרונות קשתות הפרסה מתנוססת בהדרה, המוקרנה (מקבץ נטיפים מגבס או מעץ ארז). בחצר הפנימית (הפטיו) מצויות בריכת המים והמזרקה, עשויות שיש או עטויות פסיפס מזליג'. אין לראות בצורה כל שהיא נושא מרכזי בפני עצמו בתהליך מילוי השטחים הריקים. רק המכלול חשוב. אין לאף צורה יתרון על חברתה. הצורה הופכת למרכיב בתוך מערך צורות שאין לו סיום ויכול להמשיך את שיכפולו לכל הכיוונים, עד אין סוף, בכדי לבטא את הכוליות של היקום. העיטור הגאומטרי הוא ביטוי חזותי מוצלח למושג האיןסוף.

מונעים על ידי חשיבה מופשטת ומושגי ביטוי לא פיגורטיביים, פיתחו אמני העיצוב האדריכלי במגרב את המסורת הנאו פיתגורית ואת חקר האלכימיה והקוסמולוגיה. כדי לפתח את הידע המקצועי שלהם ואף לשמור עליו, הם התאגדו במסדרים מקצועיים סגורים הנפתחים רק למחזיקי הידע, שנחשף אליהם אחרי טכסי חניכה סימבוליים. לאחר קבלת הידע, שמרו עליו חברי הכת בקנאות ומסרו אותו במשורה לשוליותיהם (מתעלם).

הצורות

במאה העשירית קבע מסדר איח'וון אספה (בני הטוהר) את מעמדו המועדף של הביטוי הגאומטרי הבנוי על עקרונות הקוסמולוגיה של פיתגורס. הטטרקטיס של המתמטיקאי היווני בנוי על הקונקרטיזציה של המספר המושלם 10 (1+2+3+4=10), מותאם לדוגמת משולש שווה צלעות, בו כל צלע מחולקת לארבעה חלקים שווים, ובסך הכל 10 משולשי משנה. לארבעת החלקים ניתנו משמעויות סימבוליות.

באותה תקופה אימצו אמני העיצוב הגאומטרי את הריבוע הוודי מן התרבות הברהמניתהסנסקריטית. השורה האופקית הראשונה והשורה האנכית הראשונה של הריבוע מכילות כל אחת את הספרות 1 עד 9. ממלאים את תאי הרשת הנוצרת בספרות המתקבלות מחיבורים הדדיים כמו בתשבץ מספרים. למשל (2+4=6), 6x7=42

הריבוע מתמלא הפתעות מתמטיות. כאשר מחברים את כל הספרות הזהות בעזרת קווים בתוך הריבוע הוודי מקבלים צורות גאומטריות מגוונות שהטייתן על ציריהן והצבתן אחת על השניה יוצרת צורות מורכבות שנוצלו על ידי אמני העיצוב הגאומטרי של ראשית האסלם במגרב ובספרד. כך נוצרה סידרת הכוכבים הרב קודקודית (5, 6, 8, 9, 21, 42, 84, 25 קודקודים) והצורות הפוליגוניות (מחומש, משושה, מתומן). הריבועים המאגיים של שבתאי וצדק המבוססים על המספרים הנוצרים מחיבור ספרות הצלעות שלהם לסכומים של 51 ו43 הציבו את הריבוע כצורת יסוד בסיסית בעיצוב הגאומטרי הסימבולי.

הצורות הרווחות הן כמובן הצורות הבסיסיות: ריבוע, משולש שווה צלעות, עיגול, שבלול, מחומש, שבתוכו מצטייר הכוכב בעל חמישה קודקודים. לצד צורות אלה מתקבלות צורות נוספות על ידי הצבת שתי צורות זהות אחת על השניה, עם הסטה היוצרת סימטריה חדשה. למשל שני ריבועים מוצבים אחד על השני בהסטה יוצרים כוכב בעל שמונה קודקודים המכונה חותם שלמה. שני משולשים שווי צלעות המוצבים במהופך אחד על השני יוצרים מגן דוד (אף הוא מכונה לעיתים חותם שלמה). כוכב בעל עשרה קודקודים נוצר באמצעות שני מחומשים. בעיטורים הישנים הגיעו לצורות מורכבות של כוכבים בעלי עשרים וארבע קודקודים. היום ניתן למצא מבנים כוכביים של ארבעים ושמונה, שישים וארבע ותשעים ושישה קודקודים.

מחציתו של ריבוע ומחציתו של משולש שווה צלעות יוצרים רשת של ריבועים (דריהם) ורשת איזומטרית של מעויינים (נזק) המאפיינים את סיגנון התסטיר. הקו הכופי יוצר פיתולים בצורות שונות של משזרת, ומקלעת (דפירה) ומשמש לרוב כמוטיב הממסגר בצורת אפריז מוטיבים בסגנונות אחרים. מוטיב הקשר נוצר מפיתולו של קו כופי יחיד או כפול היוצר לעיתים צורות של לב או של צמה קלועה.

הצורות המקובלות בסיגנונות התוריק והתשג'יר מבוססות, על סוגי עלים מסוגננים, על צמחים כגון תימורה, איצטרובל (סנובריה), שיבולת (סבייל), פרח (נוארה), גיבעול (ערק), שקד (לוזה), או על יסודות אחרים מן הטבע כגון הכונכיה (מחרה), גבות (חג'ב), נוצות (ריאש). הצורה של חלת דבש משמשת בעיקר למילוי שיטחי ביניים. על פי סיגנון העלה ניתן לקבוע לעיתים את תקופת בנייתו של העיטור ושל המבנה הנושא אותו.

החיבור של צורה גאומרית אחת עם השניה יוצר מבנים מאורגנים מרהיבים, שהופכים בעצמם לדגמים (פטרן) אינסופיים. לחיבורים (אסמבלג') הנפוצים שמות פיוטיים כגון: כתף ומדרגה (כתף ודרג'), ידובידאחיו (ידו פיד ח'וה), עומד ושוכב (קאים ונאים) - מזכיר לעיתים צורת צלבקרס, בעלהעינייםהשחורותנשעןעלצידו (כחל לעיון עלה קנתו), בעלהמראה (מול למריה), מפרפר (רפרף), חיילים (ג'יש), שיני חומה (שרפה), עלה תאנה (אורק תין), חילזון (ע'ללה), סוליית עץ (כרכבה), עלי צדף (אוורק סדף), דוגמה צבוטה (מקרוסה).

עיטורי הדפירה אפריז, בנויים על אלטרנציה בין שתי ווריאציות של אחת מן הצורות או הדגמים לעיל, כאשר צורה אחת בפוזיטיב מחליפה שניה בנגטיב (דגם שחור מתחלף בדגם לבן או צורה מלאה מחליפה צורה ריקה), כקונטרפונקט, ומכסות את כל השטח מבלי להשאיר מקום לרקע. אלטרנציה זו מדגימה סימבולים הקשורים במושג הנוכחנעדר או השיטה הבינרית המשמשת במתמתיקה ובתכנות מחשבים. עיטורים אלה יוצרים אשליות ויזואליות המאלצות את הצופה לעקוב אחר מקלעות הקו ומבוכיו, ולשים לב לסובטיליות של הפרטים. הצייר ההולנדיM.C.Escher אשר (1972-1898) הושפע בשנת 1963 באלהמברה שבגרנדה מדוגמאות העיטורים הגאומטריים בעלי אלטרנציה בין פוזיטיב לנגטיב ואימץ אותם במדוייק בציוריו. איכותו של כל משטח מעוטר נובעת מן הקונטרסט הנוצר משילוב נבון של שטחים מוגדרים בנויים מאחד מן הסיגנונות שצוינו לעיל. התכלית היא יצירת הרמוניה חדשה הנובעת מתיפקודם הנפרד של כל אחד מן המרכיבים הצורניים, הסיגנוניים והצבעוניים, לתוך היצירה הכוללת, כדוגמת כלי המנגן בתוך הרכב תזמורתי שלם.

הסגנונות

לאמנות עיטור שטחי המישור המציאו אמני המגרב רפרטואר מגוון של צורות גאומטריות, של סיגנונות ושל חומרי כיסוי. בחלוקה כוללנית ניתן להבחין בשישה סיגנונות עיקריים: תסטיר - עיטור גאומטרי מובהק. מורכב מקווים ישרים בלבד, שיוצרים מצולעים מרובי צלעות, וכוכבים מרובי קודקודים. רווח בעיקר בפסיפסי הקרמיקה של הזליג'. כופי - עיטור גאומטרי בנוי מקווים ישרים וקמורים. נוצר בהשפעת הטיפוגרפיה הכופית שרווחה בראשית האסלם. נקרא גם סיגנון נסח'י. הקווים בסגנון הכופי והתסטיר מתפתלים, נשזרים, וניקשרים כצמה קלועה, ומאלצים את העין לעקוב אחר התפתלויותיהם כדי לשחזר את צורתם של המבוכים שנוצרים בעזרת הקווים. תוריק - עיטור בנוי על בסיס צורתו של עלה מסוגנן והכפלתו באופן סימטרי. מקלעת העלים בנויה רק מקווים מעוגלים ומפותלים. מתאים בעיקר לגילוף בסטוקו ומשתלב באופן הרמוני עם הקליגרפיה הכופית והכתב הרהוט. תשג'יר - עיטור פירחי עשוי ביד חופשית, מסוגנן פחות אך שומר על מבנים סימטריים כשאר הסיגנונות. נמצא בשימוש בעיקר כציור על עץ (זואק). זה העיטור המתקרב ביותר לציור החופשי. מוקרנה - עיטור פיסולי תלת מימדי דמוי אשכולות נטיפים מסוגננים. המוקרנה מקשטת את קמרוני הכיפה (טסה) והקשת, פינות של מבנה, ושמסיה (גומחה בקיר דמויית חלון אטום בעל מבנה קמרוני וכותרות עמודים). המוקרנה מפוסלת בסטוקו או בעץ ארז מצוייר. אורך כל יחידה, בין חמישה לעשרה סנטימטר. הגיעה כנראה מפרס דרך הקיסרות הביזנטית לספרד ולמרוקו. ניתן למנות שמונה צורות המרכיבות את המבנה המורפולוגי של המוקרנה: שקד, מכנסיים, כתף, שערה, דנבוק, מוטיב פתוח ומוטיב סגור. שילובן בשורות של שתי צורות או יותר יוצרות מבנים פיסוליים מורכבים שניתן לצפות בהם מלמטה או מן הצד. מושרביה - רשת מעץ מורכבת מגלילים וקוביות מחוברות באלכסונים. החלק הריק יוצר צורת מתומן. נמצאת בשימוש במחיצות ובחלונות.

האפיגרפיה

בהעדר דמות פיגורטיבית במבנה הציבורי של המגרב, הקירות "מדברים" באמצעות האפיגרפיה הניבטת מהם בפסיפסי הזליג' או כחריטה עמוקה בסטוקו. לטקסטים הארוכים תפקיד כפול. מצד אחד הם מהווים מרכיב עיטורי לכל דבר, ולרוב הם יוצרים אפריז סביב מרכיב עיטורי אחר, ומצד שני הם ממלאים את התפקיד הראשוני של העברת מסר דתימושגי לצופה ביצירה המכסה את הקירות של שערים חיצוניים או של חזיתות פנימיות. שמו של אללה, אלוהי האיסלם, או הצרופים בשם אללה, או אללה אכבר מככבים כאלמנטים קישוטיים מרכזייים סביבם מתפתחים דגמי עיטור גאומטריים, ותורמים לאוירת השגב וחרדת הקודש. הכתב הכופי המונומנטלי הוא עתיק יותר. בגירסתו הקדומה, לקווי המתאר של האותיות היה עובי אחיד. לקווים האנכיים היו זווית ישרות, עד כדי כך שהמעצבים הצליחו לכתוב טכסטים הניתנים לקריאה כפולה בפוזיטיב ובתשליל (שחור ולבן, ישר ובמהופך). מן המאה ה11, הקו הכופי זכה לשינויים ולתוספות בקצות הקווים האנכיים, ושולבו בו עיטורי מקלעות עלים. הכתב הרהוט cursiv זכה לפיתוח במגרב. הוא מתחרה בכופי החל מן המאה ה21, אך מכניע אותו סופית רק במאה ה61. האות מצויירת ככתב יד עם חלקים עבים ודקים המשקפים את מידת הלחץ של היד על משטח הכתיבה. מבחינים בארבע ווריאציות בכתב זה על פי מידת החופש שבכתב היד ועל פי מידת הסילסול: הסיגנון הקירואני, האנדלוסי, הקונסטנטיני והפסי. האות האנדלוסית הנקראת גם מגרבית, והיא רווחת יותר בזכות גיוון קוויה.

הקשתות

הקשת המגרביתאיברית (קוס) היא אחד מסימני ההיכר המובהקים של האדריכלות במרוקו. ניתן להבחין במספר סוגים:

- קשת שלמה מוגבהת - הקשת מסתיימת בגובה הקוטר. דומה לקשת הרומנית הקדם גוטית.

- קשת פרסה שלמה - מרכז המעגל נמצא במרכזו של הקוטר. פיתחה רחב.

- קשת פרסה שבורה - לרוב בעלת שני מרכזים המצויים במרחקים שונים ממרכז הקוטר וקובעים את רוחבו של קמרון.

קיימות גם קשתות פרסה שבורות בעלות ארבעה מרכזים. במקרה זה החלקים הנמצאים מתחת לקוטר של הקשת מעוגלים יותר כלפי פנים והפתח צר יותר.

קשתות הפרסה מסתיימות לרוב בדגם המכונה מדרגהכתףמדרגה מונחים על זוג עמודים לעתים לא פונקציונליים. קיימים שלושה סגנונות למילוי קמרונה של הקשת: קשת עם מוקרנה, קשת רב עיגולית, וקשת בעלת מילוי מעוטר.

עמודים וכותרות

ניתן להבחין בעמודים בהשפעה יווניתרומית (בעלי גוף גלילי חלק), לעומת אלה שבהשפעה אנדלוסית (בעלי גוף של שמונה משטחים, מחורץ, קלוע, מפוסל כמקלעת עלים). הכותרות עשויות שיש, אבן, או מצופות זליג'. העתיקות יותר בנויות בהשפעה קורינטית, עם עיטור של שלוש שורות עלי קוציץacanthe הכותרות בעלות הסיגנון האנדלוסי המירו את העיטור הצמחי של הכותרת בעיטור של סרט דמוי נחש שבלולי שחלקיו העליונים מתכופפים כתימורה. אף החלק המרובע שבקצה העליון של הכותרת זוכה לגילוף בסיגנון התוריק.

הרעפים

בבנייני ציבור (ארמונות, מסגדים, בתי מדרש) הרעפים (קרמוד) בצבע ירוק. באזורים צפוניים הם בצבע אדוםאוקר, ובבניה צנועה הם בצבע אדמה ללא כיסוי צבעוני וללא זיגוג. בעיר ספי מכיירים קונוסים מאדמת חימר, חותכים אותם לשניים ויוצרים שני רעפים המתלבשים אחד על זנבו של השני, לאחר ציפויים בזיגוג צבעוני. בפס יוצרים צורה של טרפז מאדמת חימר בעזרת תבנית, ומעניקים לה צורה קמורה על גבי תבנית קונית. בקצה שנשאר חשוף יוצרים קישוט בעל שינון עדין. הנחת הרעפים מתבצעת בשני שלבים. קודם מניחים את הנקביים על גבם ללא ציפוי. בשלב שני מניחים את הזיכריים על החיבור שבין שני רעפים ניקביים, כשפניהם המזוגגות כלפי מעלה. מתחת לרעפים מצוי כרכוב מעץ ארז אדום מגולף עיטורים.

חומרים וטכניקה

הזליג'

הוא פסיפס קרמי שמכסה את בסיסי הקירות והעמודים. קרוב לוודאי שמקורה של אמנות הזליג' במוזאיקה הביזנטית. במרוקו השימוש בזליג' בערי המלוכה, הן בבנייני ציבור והן בבתי המגורים, תופס מעמד בכורה החל מן המאה ה41. ניתן לערוך רפרטואר של לא פחות מארבע מאות צורות גאומטריות המרכיבות את יחידות הפסיפס השונות. רוב הצורות הן בעלות קווים ישרים בלבד, דבר המקל על חיבורן אחת לשניה, ומיעוטן בעלות קווים מעוגלים. מקצועני (מעלם) הזליג' העניקו לכל אחת מהן שם משלה. יחידות בודדות מגיעות לגודל של כעשרה סנטימטרים, הרוב מגיע לגודל של פחות מחמישה סנטימטרים והקטנות כל כך זעירות שיש לקחתן בפינצטה מתוך קופסת גפרורים.

חומר הגלם ממנו עשויות יחידות הפסיפס הוא חימר טבול במים למשך 42 שעות, שפועלים לשו אותו עד קבלת עיסה הומוגנית. באמצעות תבנית עץ חותכים מלבנים אותם פורסים מול קרני השמש. הפועלים דוחסים את המלבנים, מחליקים את חזיתם, וחותכים את קצותיהם, לפני שמייבשים אותם שוב בשמש. לאחר תהליך שריפה ראשון באש רגילה, טובלים במיומנות את חזיתם של המלבנים בתוך נוזל צבעוני, שהוכן מראש, המעניק ציפוי של זיגוג אמייל בצבעים שונים. השריפה השניה מתבצעת בתנור שחומו מגיע לכ008 מעלות. מלבני החרס המצופים מוכנסים לתנור על פי צבעם כדי שכל צבע יזכה לדרגת החום המתאימה לו.

אחרי שריפה של עשרים וארבע שעות, רושמים באמצעות דיו ותבנית מוכנה מראש, את הצורות הגיאומטריות, המוכפלות בכמות אופטימלית, על כל יחידת זליג'. אך השלב העדין ביותר הוא שלב החיתוך באמצעות פטיש כבד וחד בקצהו, ובעיקר בזכות המיומנות הגבוהה של מקצועני החיתוך (תקסיר). היחידות החתוכות מוכנסות לסלים ממויינות לפי צבען וצורתן, וממתינות למלאכת החיבור (אסמבלג') על פי סקיצות מדוייקות שהכין המעצב, המפקח על כל התהליך. עבודת החיבור מתבצעת על משטח אופקי ממוסגר בעץ, והיחידות המסוטטות מונחות במהופך על פניהן הצבועות, בהתאם לצורתן, מבלי שמניח היחידות רואה את צבען. החלק האחורי של יחדות הפסיפס צר יותר, כדי לאפשר למלט לאחות את החלקים. הצבת היחידות מתחילה ממרכז העיטור אל הפריפריה. עם גמר ההצבה של חלקי הפסיפס, שופכים תערובת של אבקת גבס ומלט, אותה מרטיבים במים. בעיר תטואן קיימת גירסה שונה מן השיטה המסורטית של הכנת הזליג'. כאשר החימר עדיין לח ורך, חותכים אותו ליחידות הגאומטריות הסופיות, ורק לאחר מכן שורפים את היחידות המוכנות בתנור. בשיטה זו הדגמים יוצאים מעוגלים בקצוות ומעט מיופיפים, לדאבון ליבם של מיקצועני פס, בירת הזליג'. מלאכת הכנת הזליג' והנחת המשטחים על הקירות, אורכת זמן רב. לציפוי של בנין ציבורי בקנה מידה של ארמון נדרשים כ31 מיליון יחידות קרמיקה מסוטטות.

השיש והאבן

השיש נחצב במספר אתרים במרוקו (בוסכורה, רבט, ורזזת, אינזגן, ספרו ועוד) ובעיקר בארפוד שם מצוי שיש עתיר מאובנים של צדפים וחיות ים, המעניקים ללוחות השיש החתוך עיטור טבעי. מרוקו מייצאת שיש לאירופה, ומייבאת סוגי שיש מקררה. עמודים, רצפות, רהטים, בריכות, מזרקות וגומחות דקורטיביות דמויות חלון (שמסיה) מנצלות מבחר לא קטן של סוגי שיש מקומי ומיובא. אפילו עיטורי תוריק של מקלעות עלים ואפיגרפיה מונומנטלית בכתב רהוט מפוסלים בשיש. לצד בריכות המים שבחצרות, מתקינים במבני ציבור תעלות שיש גאומטריות בצורת מבוך, המובילות את מי הבריכה לניקוז. האבן הוורודה מסלה שימשה לבניית שערים בחומות (באב רואח, באב שלה, באב אודיה, ועוד), וגם כותרות עמודים, ועמודים דקורטיביים. היא ניתנת בקלות לסיתותם של עיטורי תוריק ותסטיר.

הגבס

כמו הזליג' אף הגבס המפוסל הגיע מן המזרח המוסלמי, והוכנס למגרב כטכניקת עיטור במאה ה31. הגבס לפיסול הוא סטוקו - תערובת של גבס, סיד, אבקת שיש ודבק. בהשוואה לגבס התעשייתי הוא מתקשה באיטיות. אמני העיטור בגבס מנצלים שהות זו כדי לפסל בו. זו הסיבה שמכינים ממנו רק כמות קטנה כל פעם שתספיק לא יותר מזמן העבודה של אמן החריטה. למרות מה שעלולים לחשוב הגבס אינו יצוק אלא מגולף. במעט מאוד מקרים ניתן למצא דגמים מוכנים של גבס יצוק, שהורכב על הקיר, כפי שמקובל באירופה.

הגילוף מתבצע בעומקים שונים כמראה תחרה, לרוב בצבע המקורי, ורדרד - בגלל שרידי החימר שנותר מחציבתו באזור מרכש (אסני) - ולעיתים בשילוב שטחים לבנים, זהב, או צבעים אחרים המשתלבים הרמונית בצבע הוורוד. מלאכת הגילוף מתבצעת במצב אנכי או מלמטה לכיוון התקרה. עומק הגילוף השטוח (מקלס) הוא של כשלושה סנטימטר, ובגילוף העמוק (מח'נק) מגיע לשמונה עשרה סנטימטר. כדי להעניק לעיטור מימד נוסף מגלפים חלקי עיטור אחדים גם בשיטה אלכסונית (מקסר). הגילוף מתבצע על פי רישום מוקדם שהוכן כתבנית חלולה מנייר. את החלקים החלולים מחתימים בצבע שחור הנספג מתוך שקית מלאה אבקה שחורה טבולה במים. החלקים השחורים ירוקנו מן הגבס בשיטת הגילוף והחריטה. העיטור בגבס מופיע מעל משטחי הזליג' ומהווה עבורם קונטרפונקט צורני וצבעוני.

הסטוקו הוא החומר המתאים ביותר לאמני הקליגראפיה האפיגרפית המעטרת את שולי הזליג בצורת אפריז. הוא מעטר גם את המחרב (גומחת התפילה הפונה לעבר מכה) במסגדים ואת השמסיה (שמשיה) - חלון גבס עם חריטה עמוקה, משובצת ביחידות של זכוכית שקופה, ומעוטרת לרוב בסיגנון התוריק. השילוב של גבס וזכוכית צבעונית יוצר ויטרג', דרכו עוברות קרני השמש המשליכות אור בצבעים מרהיבים. יחד עם זאת השמסיה הנפוצה יותר אטומה לשמש, כמין גומחה בעלת קמרון, דמויית חלון מעוטר גבס, הממלאת תפקיד דקורטיבי בלבד.

העץ

ארז האטלס התיכון cedrus atlantica על סוגיו, הוא הנפוץ ביותר בעיצוב האדריכלי. לצידם עץ התויה (ערער) המקומי, עץ ההובנה ebenos מיובא ממדגסקר, ועץ התולענה (מהגוני) מחוף השנהב. שערים, דלתות, חלונות, מוקרנה, מושרביה, סוככים, כרכובים, מעקות ותקרות הם מוצרי עץ שהמעלם מנצל כמשטחי עיצוב המשתלבים עם פסיפסי הזליג' ותחרת הגבס. במוצרי העץ משולבים לעיתים אבזרי נחושת יצוקה ומעוטרת. השערים הראשיים מעץ סובבים על ציר שחלקו התחתון מחליק בתוך שקערורית מתחת לפני הרצפה, והעליון מוכתר בכיפת עץ (תג') אף היא מעוטרת. בתוך השערים הגדולים קרועות שתי קשתות נמוכות שסוגרות שתי דלתות. סיגנונות התסטיר והכופי מאפיינים את העץ המגולף שהחל להופיע במאה ה41. לעיתים משבצים יחידות גאומטריות עשויות שנהב או עצם בתוך העיטור מעץ ארז. פעמים אחרות משלבים סוגי עץ בעלי צבעוניות שונה באותו עיטור. כאשר משטח העץ אינו מגולף אלא מצוייר, פוגשים יותר דגמים בסגנון התשג'יר הפרחוני והתוריק הצמחי. אמני הציור (זואק) על עץ מציירים עם מכחולים מזנב חמור הנטבלים בצבעים על בסיס צמחיאורגני. לפני העבודה, מורח הצייר צבע רקע בגוון אדום או חום כהה. בגמר העבודה מכסים את הציור בשכבה של נוזל שמנוני המעניק ברק לציור ומגן עליו.

הבניה הכפרית

"האסתטיקה האפשרית היחידה היא זו שמצויה כבר במדבר ובתושביו. כל האפשרויות האסתטיות והפונקציונליות כבר מצויות בקסבה" טוען ריקרדו בופיל Ricardo Bofill, אבי הפוסטמודרניזם באדריכלות. הבתים והמצודות של הכפר הברברי יוצרים הרמוניה מושלמת עם הסביבה המדברית והאנושית ובעידן של הפוסטמודרניזם באדריכלות מעלים בפנינו במלא חריפותן שאלות עקרוניות ואקטואליות על סוגיית ההטמעות בסביבה והקשר בין האסטטי לפונקציונלי.

הברברים

קשה לקבוע את מועד הופעתם המדוייק של האימזיע'ן (הברברים) במרוקו. שני שליש מתושביו של המגרב מדברים את אחד משלושת ניביה של השפה הברברית (תמזיע'ת, תריפית ותשלחית), אך הריבוי האתני בקרבם הופך את המחקר האתנוגרפי, הבלשני וההיסטורי אודותיהם לסוגיה קשה. לאורך ההסטוריה הם שמרו בקנאות על זהותם הייחודית. תחילה הם היו פוליתאיסטים, יהודים ונוצרים דוברי שפות לוקליות ולטינית, וקיבלו על עצמם בהדרגה אחרי הכיבוש הערבי את דת האסלם וחלקם הגדול היום דובר גם ערבית. למרות המרחק קיימת קירבה מיוחדת בין אוכלוסית קביליה שבאלג'יריה לבין תושביו ההרריים של הריף ותושביה של בקעת הסוס על גבול הסחרה. בין הקבוצות האתנית ניתן להבחין בין השאר בשלושה ענפים עיקריים בצפוןאפריקה: השלוח במרוקו, הקביליה באטלס האלג'ירי, והתוארגה בעומק הסחרה. במרוקו אנו פוגשים קבוצות ברבריות נוספות: ברנס, רום, עורבה (מאלג'יריה או בצפון מערב מרוקו), סנחג'ה (רעולי פנים ממערב הסחרה), מסמודה (הרי מולהאטלס), מכנסה, זנטה (סחרה), למתונה ומסופה (בדרום).

הקסר והקסבה

בני הזנטה יסדו את העיר סיג'ילמסה בעמק תפיללת, שהפכה לעיר השניה בגודלה אחרי קירואן בתוניסיה. בבניה השתמשו בלבנים לא שרופות. היום נותרו מעט מאוד עדויות חזותיות מן העיר שישבה בציר הזהב של השיירות שנסעו לסודן ולגינאה. הקסר ברבים קסור - הוא עיר מבצר על גבול המדבר, נבנה על ידי תושביו החקלאיים כדי להתגונן מהתקפות אפשריות של נוודי המדבר הסמוך. הקסר מוקף חומה ומגדלי תצפית, ומהווה יחידה חברתית המהווה דוגמת מופת לניהול דמוקרטי שיתופי. היא מנוהלת על ידי כלל ראשי המשפחות, המקבלים את החלטותיהם במסגרת הג'מעה (האספה הכללית) חלק ממבני הקסר הוא רכוש שיתופי השייך לכלל, וסביב לחצר ציבורית נבנו מחסני התבואה משותפים המכונים אגדיר, ובניינם משותפים לכל תושבי הכפר כגון: המכלאה ובאר המים, אולם ההתכנסויות, מקום התפילה, והמדרשה הקוראנית. שאר שיטחי הכפר כללו את בתי המשפחות מחוברים ביניהם במסדרונות צרים ומוצלים. בתי הכפר בנויים מאדמת חימר דחוס הנלקח מאתר מקומי. לשם בניית הקירות שופכים אדמה בלולה במוץ ואבנים מתוך סלי קש לתוך החלל שיוצרים שני משטחי עץ, המהווים את דפנות הקיר. האדמה נדחסת בהדרגה ובמרץ רב באמצעות עלי מעץ, והגגות מונחים על קורות עץ אופקיים הבולטים מן הקירות. הגג העליון שטוח ומוקף מעקות חימר משוננים כמקובל בחומה. גובה הקירות מגיע ליותר מעשרים מטר. בפינותיו של הגג מתנוססים מגדלים מרובעים ומשוננים בשיני חומה משולשים ומדורגים, ומובלטים לעין בעזרת סיד לבן. לעיתים שיני החומה מפוסלים באדמה בצורות סימבוליות האמורות להרחיק את עין הרע מבתי הכפר. בסיסם של המגדלים רחב יותר מקצהם העליון. הקסר כולו מוקף חומה עם שער יחיד, ובתיו מכונים איע'רם או תיע'רמת. הבתים הגדולים יותר כללו גם פטיו מרכזי. נכבדי הכפר בנו לעצמם קסבה - מבצר של מנהיג מקומי - מסורת מן העבר בו הכפר היה שייך לבלד סיבה ונתון לסכנה מתמדת של התקפות מצד שכניו או מצד השלטון המרכזי שדרש מתושביו תשלומי מיסים כבדים מנשא. הקירות העבים נבנו מלבנים עשויות אדמה שהתיבשו בשמש, או מתערובת של אדמה ואבנים המשמשות גם כקישוט חיצוני.

כתליהם החיצוניים של המבנים מעוטרים בחלקיהם העליונים במוטיבים גאומטריים מצוירים או חקוקים בחומר. העיטורים הגאומטריים הם גדולי ממדים, מופשטים ונעדרי ייצוג של כל צורה שמוצאה מן החי, כולל צמחיה, עלים ופרחים. הקווים המחורצים ומפוסלים באדמה הם ישרים וכוללים צורות של ריבועים, מעוינים, משולשים, גלגלי חמה, צלבים, ומעט קווים עגולים. הם יוצרים צורות סימטריות מונומנטליות שהמראה החלול משווה להן מראה של תחרה גדולת ממדים בכותלי הכפר האדמדמים. הקירות הפנימיים מכוסים לעתים גבס וסיד, אך לרוב נותרים ללא כיסוי נוסף. קיים דמיון סגנוני ברור בין עיטורי הבניה הברברית לבין האורנמנטיקה של השטיחים, של כלי הנחושת ושל הקרמיקה הכפריים. ברוב הבתים בונים את אחד מן מגדלים מאבנים הנאספות על גדות נחלים, והוא שימש להגנת הבית בזמן מלחמה. צורתו מבנה ריבועי פירמידלי מאורך וקטום בחלקו העליון. בין קירותיו של המגדל מציבים קורות עץ אופקיות שבולטות מחוץ למבנה. שאר הבית נשען על מגדל זה שקירותיו בנויים מאדמה דחוסה, או מאדמה שלובת אבנים. הבית כולל מספר חדרים מחוברים ביניהן במסדרונות סביב חצר פנימית (פטיו) ממנה חודר אור יום לשאר חדרי הבית ויוצר לעתים משחקי תאורה אלכסוניים דרמטיים. השער הראשי נמצא במקום המרוחק ביותר ממגדל האבן. נכנסים לחדר הראשי והמרווח של המגדל, המשמש כחדר אורחים (דאר דיאף) דרך שער בעל קשת שבורה. חדר זה כולל שני חלונות גדולים יותר שבסיסם מגיע לגובה הרצפה, כמקובל גם בבניה העירונית. עצי הדקל משלימים בירוק את הצבע האדום השולט בנוף של הקסר.

אחדים מן הקסור נמצאים לרגלי האטלס ומתאימים את עצמם למבנה השטח. הזמן ופגעי הטבע מכרסמים ומעגלים את זוויות הבניינים, ומטשטשים את העיטורים. סכנת ההתמוטטות מאלצת את התושבים לנטוש את האיע'רם ולבנות אחר במקומו. לאחרונה מנסים אדריכלים ממרכש (אלי מויאל ופיליפ קלר) להתגבר על בעיות הכירסום של פגעי הטבע ומדפנים קירות חיצוניים פגיעים בכיסויי אבן ובחומרי בידוד נגד רטיבות, במטרה לשמר מסורת תרבותית חשובה ששיני הזמן עלולים להעלימה כליל. הקסר של איית בןחדו ליד וארזאזאת, שימש כאתר צילומים לסרטי מדבר רבים וארגון אונסקו הכריז עליו כ"נכס של האנושות" במטרה לשמרו כדוגמה חיה לתרבות הכפר הברברי. קסור מרשימים במיוחד מצויים בעמקי הדרע, התודע'ה, הדאדס והזיז. למרות השוני הרב שקיים במראה הכללי, ובטכניקות הנהוגות, אי אפשר שלא להבחין בדמיון הבסיסי שבין העיטור במבנה הברברי, לבין העיטור באדריכלות העירונית בסגנון האיברימגרבי. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בצורת השימוש בקו הגאומטרי, בתפיסה הקיצונית של המופשט, וביצירת מראה כולל של תחרה מגולפת. יחד עם זאת, אין ספק שתנאי החיים בכפר, והאמצעים שעמדו לרשות תושבי הקסר או הקסבה הכתיבו תנאים שיצרו שוני בין האומנויות הכפריות לבין ביטוייה האמנותיים של התרבות העירונית.